תביעת ביטוח בעניין טבעת יהלום שאבדה 

בני הזוג ברכה ויצחק פרידמן ערכו קניות בסופרמרקט הסמוך לביתם בבית שמש. לפתע הבחינה האשה כי טבעת היהלום שענדה על ידה נעלמה.

חיפושים ממושכים ברחבי הסופרמרקט לא הועילו.

בני הזוג פנו לחברת הביטוח אליהו, על מנת שזו תשלם את ערך הטבעת תחת הפוליסה לביטוח דירה.

מומחיה של אליהו ניתחו אחת לאחת את ממצאי הארוע והגיעו למסקנה כי ארוע אובדן הטבעת לא היה ולא נברא.

לא זו אף זו, פרידמן הציעה להעמיד את עצמה לבדיקת פוליגרף. בבדיקה נמצא כי פרידמן אינה דוברת אמת.

המחלוקת בין הצדדים הגיעה לבית משפט השלום בירושלים.

אכן, קבע השופט דוד מינץ, הממצאים ששימשו את אליהו, כדי לדחות את התביעה, הוכחו גם במשפט. אולם לכל אחד מהממצאים מתלווה עובדה נוספת ההופכת את הקערה על פיה.

כך למשל, פרידמן נסעה לחו"ל לבקר את אביה לפני אובדן הטבעת. פרידמן הודתה כי לקחה עימה את תכשיטיה על מנת להפקידם בכספת של אביה. אולם רק התכשיטים שהיא איננה עונדת הופקדו שם. את הטבעת היא החזירה לישראל.

הוא הדין בטענת אליהו כי הטבעת הוסרה מידה בטרם האובדן בהוראת הרופא.

ביום אובדן הטבעת, פרידמן נפגעה בידה השמאלית וידה גובסה. הרופאה חששה שהיד המגובסת עשויה להתנפח והורתה לה להסיר את הטבעת מידה השמאלית.

אולם פרידמן העבירה את הטבעת לאצבע יד ימין. היא אף עטפה את אצבע יד ימין בתחבושת כדי לעבותה, לאחר שהסתבר לה שאצבעות יד ימין לא התאימו בדיוק לגודל הטבעת.

באותו אופן, הודתה פרידמן, אכן ביום אובדן הטבעת היא זרקה את תכשיטיה מבעד לחלון רכבה.

לאחר שהטבעת לא נמצאה, פרידמן נסערה מאוד, בכתה בכי רב, ותוך כדי נסיעה הבייתה, מתוך כעס, היא פתחה את חלון הרכב בו נסעה עם בעלה, הורידה את התכשיטים שענדה והשליכה אותם דרך החלון.

אולם הטבעת שאבדה לא הייתה בין התכשיטים שהושלכו דרך החלון. אדרבה, הטבעת שאבדה היא הסיבה להשלכת שאר התכשיטים.

מדובר בטבעת שעברה מספר דורות במשפחה. פרידמן קיבלה את הטבעת כירושה מאמה לאחר פטירתה. פרידמן מעולם לא הסירה טבעת זו מאצבעה. על כן כשאבדה הטיחה דברים כלפי שמיא ובלשונה: "הורדתי את העגילים שלי וזרקתי אותם דרך החלון ואמרתי, אם אתה (הקב"ה) רוצה אותם, קח אותם!".

השופט מטעים כי כל ממצאי ההגנה של אליהו מבוססים על ההודעה שמסרה פרידמן לחוקר מטעם אליהו. עובדה זו מלמדת בעליל, כי פרידמן נהגה בהגינות מרובה כלפי אליהו.

לו בני הזוג פרידמן היו בודים את סיפור אובדן הטבעת מליבם, וודאי לא היו מוסרים לאליהו את המידע ששימש לאליהו כדי לדחות את תביעתם.

הוא הדין לגבי בדיקת הפוליגרף. פרידמן אכן לא יצאה דוברת אמת בבדיקה. אולם ההצעה לערוך בדיקת פוליגרף באה מפרידמן ולא מאליהו. עובדה זו מלמדת על כך שפרידמן האמינה באמיתות גירסתה.

חרף כל אלה, אליהו דבקה בעמדתה כי יש לאמץ את תוצאות בדיקת הפוליגרף.

השופט מינץ דחה עמדה זו מכל וכל. "יהיה זה מרחיק לכת לבטל את התרשמותו של בית המשפט מהאשה - שעשתה עלי רושם מהימן ביותר, ולהתעלם ממכלול הנסיבות והראיות האחרות, רק משום שהגב' פרדימן לא הצליחה לעבור את "מבחן הפוליגרף"".

השופט קיבל גם את טענת פרידמן, שהחוקר אשר ביצע את בדיקת הפוליגרף הטעה אותה.

לצורך בדיקה שאלות הביקורת הכין אותה החוקר לשאלות שינוסחו באופן שהיא תצטרך להשיב על כל השאלות באמירת "לא" בלבד.

ברם בסופו של דבר בעת ביצוע הבדיקה בפועל, הוא שינה את נוסח השאלות. ייתכן ששינוי זה גרם לקבלת הממצאים השגויים.

השופט התרשם גם מהעובדה שאליהו המשיכה לבטח את פרידמן גם לאחר הארוע. לו סברה אליהו, תמה השופט, כי פרידמן ניסו להונות אותה בכוונת תחילה בקשר לאובדן היהלום, כיצד זה המשיכה לבטחם?

בסופו של יום, העדיף אם כן השופט מינץ את עדותה של פרידמן על פני ממצאי בדיקת הפוליגרף וחייב את אליהו בתשלום מלוא ערך הטבעת.
מסמך 347